"ה'חומר' כפשוטו, אינו קיים.

מקור כל החומר ועצם קיומו נעוץ בכח אשר גורם ל'חלקיק' האטום 'לרטוט' בקביעות, ומחזיק את 'מערכת השמש' המיניאטורית שבו ביציבות. אנו נאלצים להניח, שמקור הכח הזה  הוא הכרה מודעת ואינטליגנטית, והיא המטריקס המהווה את החומר"

המציאות החומרית

היא תעתוע..

מקס פלנק, זוכה פרס נובל לפיזיקה קוואנטית:

השמע  טקסט

התודעה הרוחנית היא יסוד החומר

בדור הזה, בשלב הזה של התפתחות הבריאה, רגע לפני הסוף שהוא התחלה מחודשת

האמת כבר כמעט ידועה לחלוטין. גם למשכילי החוכמות הישרים – למדענים וחוקרים, אשר

האמת היא נר לרגליהם ולא רק למקבלי האמת מפי הנבואה, ולומדי מסורתה – חכמי הקבלה.

 

פיזיקת העל מיתרים, שהיא התיאוריה הפיזיקלית המתקדמת ביותר בימינו, מלמדת כי

היסוד הבסיסי ביותר, הפשוט ביותר ממנו ה-כ-ל מורכב (מה שבעבר נהגו לכנות 'החלקיק היסודי')

הוא למעשה מיתר חד מימדי בעצמותו אבל פועל בו זמנית, רוטט, בעשרה מימדים.

בהיותו סגור כלולאה, הוא מציג התנהגות של חלקיק ובהיותו פתוח מתנהג כ'גל'.

אין חומר מוצק ביקום ברמת החלק היסודי שממנו הכל עשוי.

 

מה שהכל עשוי ממנו הוא רטט. רוח. תדר.

כלומר הרוח מושלת בכל, נמצאת ומכרעת בכל.

 

בתודעה הרוחנית של היהדות ה'שמיים' מסמלים את הרוחניות

(ולכן האלוהות 'יושבת' ב'שמיים' קרי, שוכנת ברוח)

בעוד שהארץ מסמלת את הגשמיות.

לכן, 'מלכות שמיים' כפשוטו,

הוא - ממשל הרוח.

מלכות שמיים

הנהגת הרוח את החומר

התודעה הרוחנית של היהדות

תודעה של חיבור שמיים וארץ באהבה

בכל בוקר כאשר יהודי מניח תפילין, הוא מקבל עליו 'עול מלכות שמיים'.

ובכל לילה, בקוראו קריאת שמע על המיטה – מקבל שוב 'עול מלכות שמים'.

בכל בוקר וערב, יהודי מכיר בכך, שהרוחניות שבו היא העיקר.

ולה ראויה המלוכה. והממשל בחייו. ואילו החומר ותולדותיו,

תפקידו לשמש אותו בלבד. להיות השמש איתו מדליקים.

 

 

יחד עם זאת, רוב באי עולם, לרבות חלק ניכר מהיהודים הדתיים, מכירים את הדת היהודית,

ואף על פי כן - לא מכירים את היהדות. כלומר, את התודעה הרוחנית הנקראת 'יהדות'

אשר עומדת בבסיסה של הדת היהודית והיא שורשה, עיקרה ותכליתה.

 

על כך צווחו חכמי האמת בכל הדורות כפי שציין הראי"ה קוק (ע"ה):

 

"והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרוא,

לשנות ולשלש מאות ואלפי פעמים, עזבנו את נשמת (!) התורה

וזאת היא הצעקה הגדולה המקפת בעוזה דורות רבים,

מימי הנביאים, הסופרים והחכמים,

גדולי הדורות, 

הראשונים

והאחרונים.

 

  גדולי הכשרון שבנו, פנו להם בעיקר אל הצד המעשי שבתורה,

וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך.

(אבל) והצד ההרגשי, ויותר מזה הצד העיוני (=הרעיוני),

ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא , הקודש ההופעי (=תודעה מוארת)

שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי.

ולגס רוח ומשוגע ייחשב גם מי שבא ותובע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה" (אגרות, ח"א עמ' קכג)".