היסוד ה-26 להשלמת הפנמת עומק הקריאה "שמע ישראל וגו'" – ידיעת דרך ההנהגה האלוקית וההשגחה הפרטית ואופן היותנו "אחד" הינו יסוד שאין להשיג אלא באמונה [ועל זה (!)נאמר היכן שנגמר השכל מתחילה האמונה, לא חלילה שהכוונה שרק אם אין שכל יש אמונה, שזו דעת פתיים. כפי שנאמר "פתי יאמין לכל דבר, וערום יבין לאשורו"] - שכן חוכמה זו "הורדה" באמצעות נבואה ואין יכולת להגיע עדיה – כלומר להוכיח אותה, באמצעות העיון השכלי גרידא.
והיא-היא – עיקר סוד האמונה היהודית.

הא לך 26 יסודות, שעל גביהן רוכבת (לשון הרכבה – צירוף; ולשון רכיבה - נשיאה) המצווה (לשון צוותא – חיבור) "ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". קרי, צירוף 25 ההבנות השכליות להכרת אדון עולם (קרא את הפיוט והבן היטב) לכדי השגה ודאית אחת שרק לאחר השגתה, קרי ציור פרטיה בשכל (ידיעה ברורה וודאית), ניתן "לשאת" בקלות ובמיומנות טבעית נרכשת כפי הפרש המיומן, את היסוד ה- 26 שנמסר לראשונה, מאז שגורשנו מגן עדן, לאברהם אבינו, ולנו כולנו יחדיו לראשונה במעמד הר סיני וזהו היסוד אותו קיבלנו באמונה, מאמינים בני מאמינים במסירה מדור לדור למשמרת ולזיכרון ולקיום עולם – שהשגחתו יתברך על עולמו הינה פרטית (על כל אחד ואחד מאיתנו) מדוייקת, שמשפטה אמת והיא רבת חסד ו"מוצנעת" (קרי – נסתרת) לעת עתה. וכפי שנאמר (במיכה ו'): "הגיד לך אדם מה טוב ומה דורש ה' ממך" הנה אתאר לך את ה"טוב" שהוא האלוקות ומה שמתבקש מכך "..עשות משפט ואהבת החסד והצנע לכת עם אלוקיך".

ואז. ר-ק אז, תביא תולדת זיווג הידיעה והאמונה (במוחו וליבו של אדם) לכלל המצווה:
 "ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך" (– אמרו ביצר הטוב והיצר הרע – ונאמר – בזכות הטוב שאתה רואה בעיני הרוח ועל אף הרע שאתה רואה בעיני הבשר)

 

"ובכל נפשך" – שהנפש היא הסובלת את ייסורי העולם הזה – אלא שהידיעה המחוברת לאמונה מקלה את כובד משאה מעליה ומעוררת בה רצון להיטיב. שמובטח לה שהבורא ישתבח שמו ויתברך, יתנשא ויתהלל – נמצא עימה [לשון עמי אתה, אל תקרא "עמי" אלא "עימי" (!)] בכל רגע ורגע, לא עזבה ולא יעזבה לעולם וכל תכליתו בה, שמירתה וטיפוחה שתצמח לתפארה ותהיה כיסא לרוח קודשם (של הנפש ושל האלוקות כאחד, וזה סוד).

 

"ובכל מאודך" – בכל עבודתך שבעולם הזה. עולם העשייה. כשאתה מגיע למלכות בפנימיותך.
 שהסרת מעליך את תודעת העבד (והתבונן בזה היטב, וה' יהיה בעזרך בחסדיו הרבים) והנה אתה בתודעת בן המלך.
ורמז: מילת "מאודך" עולה בגימטרייה "אדני" – שהוא א' מי' שמות הקודש, והינו שם הקודש העיקרי של ספירת "מלכות" שהיא מכוונת לעולם העשייה. וסימן לתודעה זו – "ואהבת" כשמתעוררת בך אהבה ממש, מוחשית בהרגש כאהבת בן לאביו הטוב המוליך אותו בדרך בשבטו ומשענתו או לאימו הטובה אליו, האוהבת אותו תמיד ומאמינה בו תמיד ומשקיעה בו כל מרצה, דעתה ויכולתה שיהיה שמח וטוב לב כל ימיו ושכל משאלותיו תתגשמנה עליו  לטובה.

והנה את הדרך לקיום מצווה זו, הדרך להגעה אל החוויה הפנימית הגבוהה והמזככת של אהבה ממש לקב"ה – במלוא חיותינו (ולא בשל הטוב שמרעיף עלינו – קרי, השכר – אלא בשל היכרותנו המעמיקה עם טיב ואופן הנהגתו) מורה דוד המלך ע"ה לבנו, יורש המלוכה (וגם בזה התבונן היטב וה' בחסדיו הרבים יהיה בעזרתך לסומכך ולסייעך):

"דע את אלוהי אביך ועבדהו, בלב שלם ונפש חפצה"

מצינו הקבלות:
בכל לבבך – בלב שלם

בכל נפשך – בנפש חפצה

בכל מאודך - ועבדהו

היה ותעשה: דע את אלוהי אביך וגו'

באמצעות הידיעה, תעלה במדרגות הרוחניות מחווית העבודה – כעבד
למדרגת חוויית העבודה – כבן, שהיא בלב שלם ובנפש חפצה.

וכך תגיע לכלל המצווה המבוטאת במשתמע בדיבר הראשון – "אנוכי ה' אלוקיך..." 

​

וכמה סימנים ניתנו לנו-בנו – כדי שלא נשכח לרגע, את היסוד והבסיס,

את ההתחלה התשתיתית שהיא אמונתו יתברך

(שרק עליה אפשר לבנות את המבנה המפואר של הנהגה אנושית מתוקנת,

המשותפת לחברה שלמה- שרק שם במצב אנושי כזה, יכולה לרדת ולשכון שכינה):

בכל בוקר ובכל ערב אנו מצווים להתחיל מחדש, בהנחת אבן היסוד הראשונה של אמונתנו – לקרוא את קריאת שמע.

ואף צווינו על הזיכרון עד כדי שאומרי הקריאה הם זכרים לשון זכר וזיכרון. וביקשו מאיתנו לשננה
והבהירו כי המצב שיש להגיע אליו הוא שאמונה זו יצוקה בנו בכל רגע ורגע -
 

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה ׀ אֶחָד: 

[ה] וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ:

[ו] וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל־לְבָבֶךָ:

[ז] וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:

[ח] וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל־יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:

[ט] וּכְתַבְתָּם עַל־מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: 

 

וזהו מקרא מפורש. שכתוב (דברים ו'):
 

"וְזֹאת הַמִּצְוָה, הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, לְלַמֵּד אֶתְכֶם--לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.  ...:"

​